Search
  • מעין אריה

זו ילדותי השנייה - איך הילדות שלנו משפיעה על ההורות שלנו

Updated: Dec 13, 2019



מי שאינם זוכרים את העבר, נידונים לחזור עליו" אמר בזמנו הפילוסוף והמשורר הספרדי-אמריקאי ג'ורג' סנטאיאנה. כשמדובר בהורות, ובטיפול בילדים בכלל, המשפט הזה מקבל משנה תוקף במה שהוכח זה מכבר - הורים מעבירים לילדיהם באופן לא מודע ובלתי נמנע את האופן בו טיפלו בהם כאשר היו ילדים בעצמם.

פרק 51 מתוך 'המדריך הישראלי להורות' מתעמק בממצא המרתק הזה, תופעה הקרויה בשפה מקצועית "העברה בין דורית". הפרק עוסק בכמה מן ההיבטים המרתקים והלא-פשוטים של מסע ההורות והטיפול בילדים, שבמהלכו ניתנת לכם הזדמנות להיטיב להכיר את עצמכם. הפרק פורט את המקורות והסיבות להעברה הבין דורית וכן את הדרכים באמצעותן ניתן לשבור מעגלים של דפוסים לא מיטיבים:


המלצה לקריאה - "זו ילדותי השנייה" המלצה על פרק מתוך המדריך הישראלי להורים מאת הילי כוכבי, עמירם רביב (מאמר להורים, מטפלים ומחנכים ולכל מי שמעניין אותו להבין את עצמו)


זו ילדותי השנייה,

מה שתתני לי אקח.

זו ילדותי השנייה,

איתך.

זו ילדותי השנייה,

עול השנים כבר נשכח.

זו ילדותי השנייה,

לבי נפתח.

דרך עינייך בת,

אני רואה ומגלה שוב עולם.

דרך ידייך אלמד

לגעת שוב בגלי הים.

דרך שפתייך בת,

טעם חדש למילים.

ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש –

אנחנו כבר בני שלוש.

(...)

מתוך: ילדותי השנייה/ אהוד מנור. בספר: אין לי ארץ אחרת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.

© כל הזכויות שמורות

פרק 51

"זו ילדותי השנייה"

איך הילדוּת שלנו משפיעה על ההורות שלנו

מאת הילי כוכבי, עמירם רביב


"מגיע לך מזל טוב! נולד לך תינוק!"

כל הורה ודאי זוכר היטב את הרגע שבו פגשו עיניו לראשונה בעיני התינוק שלו שזה עתה נולד. רבות מדובר על המפגש המרגש, המרתק והמסעיר הזה בין התינוק להוריו. אולם המפגש עם ילדכם מזַמֵן לכם לא פעם מפגש נוסף, פחות מוכר, פחות מדובר: הוא מעניק לכם הזדמנות יקרה מפז להיפגש עם הילד שבכם, הילד שהייתם, הילד שעודכם.

אינספור חוויות קטנות, יומיומיות, שחוויתם בעברכם הרחוק כילדים, חוויות שכמו נשכחו לחלוטין מתודעתכם, עולות ותופסות את מקומן בקדמת הבמה כשאתם הופכים להורים. אתה מתבונן בבנך – ורואה את עצמך. את מדברת אל ילדייך – ושומעת לא פעם את קולה של אמך בוקע מגרונך.

מפגשכם עם ילדותכם – באמצעות ההורות שלכם – עשוי להיות קסום ומרגש, אך הוא עלול להיות בו-זמנית גם סבוך ומורכב. מצד אחד, ילדיכם הרכים צפויים להחזיר אתכם לחוויות ילדות טובות ונעימות: לשירים שהיו אהובים עליכם בילדותכם, למשחקים ששיחקתם כילדים, לגיבורי הספרים שאהבתם. הם ייתנו לכם הזדמנות מופלאה לחוות מחדש את העולם: ללכת איתם בפעם הראשונה לחוף הים ולסרט, לטעום דרכם את טעמו המפתיע של ארטיק ראשון, ולהתרגש יחד איתם, "כמו ילדים ממש", ממראה הגשם הדופק בחלון.

אולם למפגש הזה, מלבד היבטיו המופלאים והמרגשים, עלולים להתלוות לעתים גם היבטים אחרים, מצַעֲרים ואולי אף סוערים וכואבים. ילדיכם הקטנים עשויים לספר לכם ללא מילים דברים שלא ידעתם על עצמכם: על ילדותכם, על ההורים שלכם, וגם על מי שאתם כיום. הם מציעים לכם אפשרות נדירה להעמיק את ההבנה שלכם לגבי עצמכם ולגבי מערך הקשרים שלכם עם הוריכם. תהליך ההיכרות שלכם עם ילדותכם – באמצעות ילדיכם – עלול להיות לא קל לפעמים, אך בסופו של דבר הוא עשוי לשחרר אתכם מכבלי עבר שמעיקים עליכם, לשפר את ההורות שלכם, ואף לעודד את המשך התפתחותכם האישית.

פרק זה יעסוק בכמה מן ההיבטים המרתקים והלא-פשוטים של המסע הזה, שבמהלכו ניתנת לכם הזדמנות להיטיב להכיר את עצמכם, מסע שבו ילדיכם הרכים הם מורי הדרך.

"אני לא אעשה לילדים שלי את מה שההורים שלי עשו לי"

נראה שאין הורה שלא מבטיח לעצמו, בשלב זה או אחר של חייו, שלא יחזור עם ילדיו על הטעויות שעשו הוריו. לעתים אין מדובר אלא בהרגלי היומיום שהיו נהוגים בבית הורינו ("אני לעולם לא אכריח את הילדים שלי לגמור הכול מהצלחת"). לעתים זהו מערך שלם של ציפיות שהורינו הציגו לנו ואנחנו מבקשים לא להעבירן לילדינו ("הילדים שלי לעולם לא יפחדו לחזור הביתה עם ציון לא טוב במבחן"). ולפעמים מדובר בגישה ה"חינוכית" או באווירה הכללית שבה גדלנו, שאותן אנחנו מבטיחים לעצמנו לא לשחזר בביתנו ("הילדים שלי לא יהיו עדים לוויכוחים בין ההורים", "לילדים שלי לא תהיה אמא שחוזרת הביתה מהעבודה אחרי שהם כבר ישנים", ואולי דווקא להיפך: "הילדים שלי לא יגדלו עם אמא שמבטלת את עצמה ומקריבה את כל חייה לטובתם").

אנחנו מגיעים אל ההורות חדורי אמונה שכך אכן יהיה, ובעיקר אנחנו מבטיחים לעצמנו מה לא יהיה. ואולם, על אף האנרגיה הרבה שאנחנו משקיעים בדבר, לעתים אנו מגלים לתדהמתנו, שמבלי משים אנחנו משחזרים דפוסים מוכרים וחוזרים עם ילדינו בדיוק על אותן טעויות שעשו הורינו. למשל, הורים שחוו בילדותם פגיעה בכבודם והפחתה מערכם מצד הוריהם, עלולים לגלות שגם הם עצמם פוגעים בכבוד ילדיהם, או הורים שגדלו תחת עול של ציפיות מופרזות ואווירת הישגיות מוגזמת, נוטים כנגד רצונם לגדל את ילדיהם באווירה דומה. וקורה גם שהורים שחטפו "מכות רצח" מהוריהם ונשבעו שהם לעולם לא יכו את ילדיהם, מוצאים את עצמם לתדהמתם ולאכזבתם הרבה מאבדים שליטה מפעם לפעם ומרביצים להם.

רבותי, ההיסטוריה חוזרת (?)

נראה שהנטייה של הורים לשחזר ביחסיהם עם ילדיהם דפוסים מוכרים מההורות שהם עצמם חוו – נטייה המכונה בשפה המקצועית העברה בין-דורית – נובעת בראש ובראשונה מכך ששנות ילדותנו המוקדמות מטביעות בנו חותם עמוק, לטוב ולרע. חותם זה משפיע מאוד על דפוסי החשיבה שלנו, על האופן שבו אנו חווים את העולם, על צורת ההתייחסות שלנו לסובבים אותנו, ואולי מעל לכול – על האופן שבו אנו מתייחסים לילדינו. דפוסים ראשוניים אלה – רצויים יותר או פחות – מוטבעים בנו כנראה בצורה כה עמוקה עד שקשה מאוד להורים לא לחזור עליהם ולשחזר אותם במידה זו או אחרת ביחסיהם עם ילדיהם (> ראו גם בפרק 23 העוסק בהתקשרות, ובמסגרת שלהלן). ואולם חזרה כזאת על דפוסים הוריים לא רצויים שחוויתם בילדותכם בפירוש אינה הכרח המציאות.


🌸מילה אישית ממרכז מעיינות - בפוסטים קודמים שהעלנו, תיארנו את תאוריית ההתקשרות, המראה כי היחס בו קיבלנו בילדותנו מהורינו, מופנם על ידינו והופך ליחס שלנו לעצמנו ולסביבתנו - "המילים של המבוגר לילד, הופך להיות הקול הפנימי של הילד". מחקרים בתחום ההתקשרות מראים כי לכ-60% מהאוכלוסייה ישנם "קולות" אוהבים, בטוחים, מרגיעים ומעצימים בתוכם (התקשרות בטוחה), ואילו לכ-40% מהאוכלוסייה "הקולות" שבתוכם אינם אוהבים, בטוחים, מרגיעים ומעצימים בצורה מספקת דיה (התקשרות לא בטוחה). חלק ממסענו במהלך החיים, הינו לצעוד בדרך שתאפשר לנו שימור ובמידת הצורך בניה טובה של קולות תומכים, אוהבים ומספקים ביטחון, קולות אשר חיוניים לרווחה הנפשית שלנו🌸


אף על פי שקשה להורים לבסס עם ילדיהם דפוס יחסים שונה מזה שהם עצמם הכירו, ולהנהיג בביתם אווירה חינוכית שונה מזאת שהם עצמם חוו כילדים, הדבר בהחלט אפשרי. אם הוריכם פגעו בכם, נמנעו מלהביע חום ואהבה כלפיכם, הרבו לבקר אתכם, השוו ללא הרף ביניכם לבין האחים שלכם, או הציבו בפניכם ציפיות הוריות מוגזמות, אין חובה שילדיכם אף הם יגדלו כך.

אולם איך עושים זאת? כיצד משתחררים מדפוסי עבר לא רצויים?

חשיבות המודעות לעבר והבנת הקשר שלו להווה

"מי שאינם זוכרים את העבר, נידונים לחזור עליו" אמר בזמנו הפילוסוף והמשורר הספרדי-אמריקאי ג'ורג' סנטאיאנה.

אכן, נראה שהצעד הראשון בהתמודדות עם הניסיון לא לחזור עם ילדינו על טעויות העבר שעשו הורינו טמון בנכונות ההורים להיזכר בחוויותיהם המוקדמות כילדים ולקשר ביניהן לבין דפוסי היחסים שהם עצמם נוטים ליצור עם ילדיהם.

לא תמיד קל לבצע את הקישורים האלה. במקרים רבים אנחנו מתייחסים לילדינו בצורה שאינה מובנת לנו. אנחנו מגיבים בחוסר סבלנות להתנהגויות מסוימות שלהם ("אני לא יכול לסבול שהיא בוכה", "אני יוצאת מדעתי בכל פעם שילדַי רבים ביניהם!"), אנחנו מרבים לצעוק עליהם מבלי שנתכוון לכך ("לא! אני לא מוכן בשום אופן לספר לך עוד סיפור לפני השינה!"), או שאנחנו מתקשים להבין פן מסוים ביחסינו איתם ("אני לא יודעת למה כל כך קשה לי לטפל בה כשהיא חולה", או "למה אני לא מצליחה לסמוך על הגננת שלו ולהשאיר אותו בגן").

התנהגויות לא מוסברות אלה נובעות לא פעם מדפוסים שחוויתם בעצמכם בילדותכם. אם אבא שלך היה "מחטיף" לך בכל פעם שבכית, אם הורייך נהגו לאיים שהם "יימסרו אותך לאימוץ" בכל פעם שהתקוטטת עם אחיך, או אם אמא שלך היתה מוצאת תירוץ להסתלק מהבית בכל פעם שהיית חולה – ייתכן בהחלט שאירועים אלה נחקקו בזיכרונכם, גם אם שלא במודע, וממעמקי הזיכרון הם פועלים ומשפיעים על מערכת היחסים שאתם רוקמים עתה עם ילדיכם.

אולם המפתח ליציאה ממעגלים לא רצויים אלה נמצא, כאמור, אצלכם וטמון בראש ובראשונה במוּדעוּת שלכם לעבָרכם: לדפוסי ההורות שעליהם גדלתם בעצמכם, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. ככל שתצליחו להיטיב להבין את יחסיכם עם הוריכם, וככל שסיפור חייכם – על צדדיו היפים ועל חלקיו הפחות נעימים – יהיה שלם וברור לכם יותר, כן גדלים סיכוייכם להשתחרר מדפוסי העבר הלא רצויים, לאמץ את הדפוסים הבריאים והחיוביים שחוויתם בילדותכם, ולגדל את ילדיכם באווירה הרצויה לכם.


🌸מילה ממרכז מעיינות - מחקרים מראים כי מבין אמהות בעלות התקשרות לא בטוחה, האמהות אשר הצליחו לשבור את מעגלי ההעברה השלילית לילדיהן, היו האמהות אשר היו מסוגלות להיזכר בחוויות השליליות אשר חוו בילדותן עם הוריהם ולהתחבר לכאבן. היכולת להתחבר לכאב לא מבוטא, לתת לו מילים ולהכיל אותו, מאפשרת לו להשתנות ובכך מחזירה לנו את הכוח לבחור את תגובותינו והתנהלותנו. כיצד עושים זאת? בביטוי הזכרונות, התחושות והרגשות בקשר עם חבר קרוב, בן זוג, בעל חיים אהוב וכן ליווי מקצועי על ידי מטפל, או בביטוי בעזרתם של אמצעים לא מילוליים כמו אמנות, ציור, כתיבה, שירה, משחק🌸


אם תביני, למשל, שהקושי שלך להשאיר את ילדך הפעוט בגן מדי בוקר מקורו למעשה בנטייה של אמך בזמנו לגונן עלייך יתר על המידה ולא לאפשר לך לצאת לטיולי בית הספר, ושהיא עצמה עשתה זאת מפני שהוריה, סבך וסבתך, היו ניצולי שואה וגידלו אותה באווירה של פחד ואימה, יש סיכוי טוב שקשיי הפרידה שלך מבנך יצטמצמו משמעותית. או: מרגע שתבין שהזעם העמוק שמתעורר בך בכל ערב מחדש כשבתך הקטנה מפצירה בך בקולה המתוק "אבא, רק עוד סיפור אחד ודי" נובע למעשה מכך שבבית הוריך גדלתם ארבעה ילדים בחדר אחד, ואסור היה לך לפצות פה לפני השינה מחשש שאחֶיך יתעוררו – סביר שיהיה לך קל יותר להיענות לבקשתה של בתך, או לפחות לא לכעוס עליה כל כך.

נראה אפוא שכאשר אנחנו משליטים היגיון בסיפור חיינו, קל לנו יותר "לשים אותו בצד", ולהבין שסיפור החיים האישי שלנו, שמקורו בילדותנו, לא חייב להשתחזר במערכת היחסים החדשה המתהווה בינינו לבין ילדינו. כאשר אנחנו מפתחים מוּדעוּת להקבלות בין התנהגותנו הלא מוסברת בהווה לבין דפוסי העבר שעליהם גדלנו, קל לנו יותר להשתחרר מהתנהגויות אלה ולהימנע מלשחזר אותן ביחסינו עם ילדינו.

"גם אני גדלתי ככה ושום דבר לא קרה לי"

הורים מסוימים, המבולבלים ונבוכים מנטייתם לחזור ולשחזר את טעויות הוריהם, מנסים להיחלץ מאי-הנוחות המתעוררת בהם עקב כך בטענה: "גם אני גדלתי ככה" (קיבלתי מכות מאמא שלי, הושפלתי על ידי אבא שלי, וכדומה), "והנה גדלתי מצוין. שום נזק לא נגרם לי."

אולם זהו טיעון בעייתי. כמבוגרים, חסרה לנו לא פעם היכולת לאמוד את הנזקים שנגרמו לנו בילדותנו, ואיננו יכולים להעריך איך היו נראים חיינו לוּ גדלנו אחרת. לכן, אם הוריכם פגעו בכם, הכו אתכם, או התייחסו אליכם בצורה לא הולמת, אין שום סיבה בעולם שילדיכם ישלמו על כך את המחיר. גם אם זה קשה, נסו לפחות לשאוף להעניק להם הורות טובה יותר מזאת שקיבלתם אתם.

במסגרת:

מעניין לדעת:

כיצד הילדוּת שלנו משפיעה על חיינו אף על פי שאיננו זוכרים מתוכה פרטים רבים?

אחת התופעות המרתקות המעסיקות אנשי מקצוע מתחומים רבים מכונה שכחת ילדות (childhood amnesia). תופעה זאת מתארת נטייה אוניברסלית לא לזכור כלל אירועים שהתרחשו בשנתיים-שלוש השנים הראשונות לחיינו.

פרויד, שהיה הראשון שעמד על תופעה זו ונתן לה שם, הסביר אותה כסוג של "הדחקה", משמע: העברת תכנים לא רצויים מן המודע אל הלא-מודע. בשנים האחרונות, עם ההתפתחויות המואצות בתחום מדעי המוח, מקבלת תופעה זו הסבר גם במונחים נוירולוגיים. על פי הסבר זה, שכחת הילדות מקורה בכך שבשנתיים הראשונות לחיינו, חלקים מרכזיים במוחנו (ובעיקר ההיפּוֹקַמפּוּס וחלקים מקליפת המוח) האחראיים לקידוד, ארגון ושליפה של זיכרונותינו המפורשים (כלומר: להעברת חוויותינו לאירועים שניתן להיזכר בהם), עדיין אינם בשלים. חוסר בשלותם של אזורים מוחיים אלה הוא הגורם לכך שאיננו יכולים לאחסן, לקדד ולהיזכר באופן מכוּון באירועים שונים שחווינו בשנתיים הראשונות לחיינו.

עם זאת, רוב רובם של אנשי המקצוע יסכימו לטענה שחוויות הילדות מן השנתיים הראשונות לחיים אינן נמוגות או נעלמות כליל, אלא הן פשוט מאוחסנות בסוג אחר של זיכרון, זיכרון מובלע, שגם אם לא ניתן לשלוף ממנו קטעי מידע, הוא בכל זאת נמצא תמיד ברקע של תפקודנו ומשפיע בצורה סמויה אך חזקה מאוד על תפיסתנו את העולם, על דפוסי החשיבה שלנו ועל מאפייני האישיות שלנו.

זהו אפוא אחד ההסברים להשפעת תכני הילדות הראשוניים על מהלך חיינו: על דפוסי החשיבה שלנו, על מערך היחסים הבין-אישיים שלנו, וגם על ההורות שלנו. כלומר, אף על פי שרבים מתכנים אלה אינם זכורים לנו מפורשות, הם נמצאים כל הזמן ברקע של תפקודנו ועשויים להשפיע, בין היתר, על האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדינו.

הילד שבי והילדים שלי: עם מי מילדינו אנחנו נוטים להזדהות

אין זה סוד שלכל הורה יש מערכת יחסים שונה במקצת עם כל אחד מילדיו. אחד מילדיכם נוטה לרגש אתכם במיוחד, ילד אחר מכעיס אתכם בקלות רבה יותר מאחיו, וילד מסוים מעורר בכם הזדהות עמוקה וצורך עז לגונן עליו.

גורמים רבים עשויים להשפיע על היווצרותן של מערכות יחסים ייחודיות אלה שבין הורים לילדיהם, וביניהם תכונות האופי השונות של כל אחד מהילדים ומידת ההתאמה שלהן לתכונות האופי של ההורים. אולם מלבד אלה, נראה שלהורים רבים יש נטייה להזדהות במיוחד עם הילד המקביל אליהם במשפחת המקור שלהם, בייחוד כשמדובר בילד מאותו מין. למשל, אם אתה הבכור במשפחתך וחוויתָ מצוקה רבה כשנולד אחיך הצעיר, אתה עשוי לחוש הזדהות חזקה עם בנך הבכור ולחוות חרדה משמעותית לקראת לידת הילד הבא במשפחתכם, חרדה שהיא מעֵבר לחששות הרגילים שמתעוררים אצל רוב ההורים לקראת לידת ילדם השני.

במקרה אחר, אם היית בת הזקונים במשפחתך, ובשנות ילדותך חשת תסכול על כך שהורייך לא מטפחים אותך מספיק ולא מקדישים לך תשומת לב רבה או שאחייך הבוגרים דוחקים אותך הצדה ולא משאירים לך מספיק "מקום", את עשויה לחוש הזדהות מיוחדת עם בתך הצעירה, להמעיט בהישגיהם של ילדייך הגדולים יותר ולכעוס עליהם "בלי הצדקה", ובלבד שבתך הקטנה לא תקופח על חשבונם. במקביל קורה לא פעם גם המצב ההפוך, שבו דווקא הילד שעמו אנו נוטים להזדהות הוא שמעורר בנו את מירב הכעסים והתסכולים, מכיוון שהוא נוטה לשקף לנו בעוצמה רבה את החלקים באישיותנו שאנחנו לא אוהבים.

כך או כך, כדאי להיות מודעים לנטיית ההזדהות הזאת ולנסות לצמצם אותה. אחרי הכול, ילדיכם שונים מכם. הם חווים את העולם אחרת מכם ומתמודדים עם קשיים שונים מאלה שהיו לכם בילדותכם. כדי שילדיכם יצליחו להתמודד בהצלחה עם האתגרים שהחיים מזמנים להם, עליכם לנסות לשחרר אותם מכבלי ילדותכם. כי אתה היית אולי ילד חרד וביישן, אבל בנך אינו בהכרח כזה. את היית אולי זקוקה להגנה רבה יותר מצד הורייך, אבל בתך יכולה להסתדר מצוין עם אחיה בכוחות עצמה.

כשאנחנו מזדהים עם ילדינו, עלול להיטשטש קו הגבול המפריד בינינו לבינם. כשאנחנו מציבים את עצמנו קרוב מדי אליהם, אנחנו עלולים לאבד את היכולת לראות אותם כפי שהם באמת. לכן, במקום להזדהות עם הילדים, מוטב שנתבונן בהם ממרחק-מה שיאפשר לנו להבין אותם, להכיר בצרכים הייחודיים של כל אחד ואחד מהם, להיות אמפתיים כלפיהם, ולנסות להציע להם את מה שהם צריכים מאיתנו באמת – ולא את מה שאנחנו כילדים רצינו לקבל (> ראו במסגרת).

במסגרת:

כמה מילים על ההבדל בין אמפתיה להזדהות

אמפתיה והזדהות הם שני מונחים שגורים, המוזכרים לא פעם בהקשר של יחסי הורים-ילדים, וכדאי שנהיה מודעים להבדלים ביניהם.

אמפתיה מתייחסת ליכולתו של אדם לראות מצבים ולחוש אותם, תוך אימוץ זווית הראייה של האחר. הורה המגלה אמפתיה כלפי ילדו יכול להבין והרגיש את המקום שבו הילד נמצא, מבלי לוותר על זווית הראייה שלו עצמו.

הזדהות, לעומת זאת, נוצרת כאשר אנחנו חשים בדיוק כמו האחר, כמעט נבלעים בתוכו, מבלי יכולת להתבונן בדברים מהצד ולשפוט אותם מזווית ראייה "אובייקטיבית" יותר. הורה המזדהה עם ילדו חש בדיוק כמוהו, ומתוך מעורבות רגשית כזאת הוא לא תמיד יכול לראות את הדברים בראייה מפוכחת ולהיענות לצרכיו האמיתיים של הילד.

אפשר לדמות זאת למצב שבו אנו באים לסייע לאדם שנקלע לסערה בלב ים. אם נקפוץ למים הסוערים, נזדהה עם תחושתו של אותו אדם, אך כנראה לא נוכל לעזור לו. לעומת זאת, אם נעמוד על החוף היציב ונושיט לאדם הטובע חֶבל להיאחז בו, העזרה שנציע לו תהיה יעילה ומשמעותית יותר עבורו.

"הילדים שלי יצליחו היכן שאני נכשלתי"

לעתים קורה שהורים מבקשים "להשתמש" בילדיהם, לא תמיד במודע, כאמצעי לתיקון ולפיצוי על חסכים שהם עצמם חוו בילדותם. "אני לא הצלחתי בלימודים, לכן אעשה הכול כדי שילדַי יילמדו היטב." "נסיבות חיי לא אפשרו לי לפתח קריירה, אבל את בתי אדחוף מגיל אפס שתממש את כישרונותיה. כל כך מתאים לה להיות רופאת ילדים!" "אני נשארתי כל חיי בארץ 'עולה חדש'. לפחות אדאג שילדי יהיו צברים לחלוטין, ולכן כלל לא אדבר איתם רוסית."

ואולם, אף על פי שההורים עושים זאת בדרך כלל מתוך כוונות טובות וטהורות, שכן הם רוצים לחסוך מילדיהם את טעויות העבר שלהם עצמם, עדיין יש גבול דק שכדאי להבחין בו בין רצונם הטוב והבריא של הורים לכוון את ילדיהם ולתרום להם מניסיונם האישי, לבין הדחף שקיים בהם לעתים להשתמש בילדיהם כפיצוי על חסכים של עצמם ולהאיץ בהם שיממשו במקומם את מה שהם עצמם לא הצליחו לעשות.

זכרו שילדיכם אינם באים לעולם על מנת לתקן את ילדותכם. מטען זה כבד מדי עבורם. זוהי שליחות שהם לא אמורים לבצע. ילדיכם זקוקים מכם יותר מכול לברכת הדרך כדי שיממשו את שאיפותיהם שלהם, ולא את השאיפות הלא ממומשות שלכם.

אחרי הכול, זאת אינה ילדותכם השנייה!

הזיכרונות, המחשבות, הגעגועים לתקופה ההיא, וגם הרצון לברוח ממנה, לתקן אותה, או לפצות על חלקים מתוכה – כולם טבעיים, צפויים ונורמליים. ולמרות זאת, בסופו של דבר עלינו לזכור שילדינו נועדו לחיות את חייהם שלהם ולא את חיינו שלנו.

אין זה מתפקידם של ילדים לשלם את המחיר, או לפצות את הוריהם, על חסכי הילדות של ההורים או על טראומות שההורים חוו בעברם. אם תצליחו לשחרר את ילדיכם מהתסכולים הפרטיים שלכם, מהכעסים הלא פתורים, מתחושות הקנאה והיריבות שחוויתם כילדים, ובמקביל תתרמו להם מניסיון החיים העשיר שלכם וממטעני הילדות החיוביים שצברתם – תוכלו לתת להם התחלה טובה לחיים, שתאפשר להם גמישות וחופש להיות מי שהם באמת ולא מי שאתם הייתם, או מי שהייתם רוצים להיות.

כדי לעשות זאת, עלינו ללמוד להסיר מעלינו מדי פעם את משקפי ילדותנו. יש הורים שיכולים לעבור את התהליך הזה בכוחות עצמם, בעזרת שיחה עם בן או בת הזוג שלהם, או בעזרת חבר או חברה טובים. אולם אם אתם חשים שאין די בכך, שקיימת בכם נטייה לשחזר דפוסי עבר לא רצויים, שתכנים מהילדות שלכם משפיעים באופן בעייתי על ההורות שלכם, ושאינכם מצליחים להתגבר על נטיות אלה בכוחות עצמכם, אל תהססו לפנות לטיפול פסיכולוגי מקצועי. זכרו שאתם עושים זאת לא רק עבור עצמכם, אלא במידה רבה גם עבור ילדיכם ואפילו עבור הדורות הבאים. ככל שתהיו מודעים יותר לעברכם, כן תוכלו לשחרר את ילדיכם ממנו ולאפשר להם לחוות את ההווה שלהם, את ילדותם האחת והיחידה. זוהי מתנה שאתם מחויבים להשתדל להעניק להם, ובאופן מופלא זוהי גם הזדמנות פז עבורכם להשתחרר מדפוסי עבר שאולי כובלים אתכם, להגדיל את אפשרויות הבחירה העומדות בפניכם, להתפתח ברמה האישית, ולחיות בעצמכם חיים טובים ומאושרים יותר.

לקריאה נוספת:

· הורות מן השורש אל הלבלוב, מאת ד"ר דניאל ג' סיגל ומרי הארצל. הוצאת אחיאסף, 2004.

· הדרמה של הילד המחונן, מאת אליס מילר. הוצאת דביר, 1992.

· המוח ועולם הנפש, מאת מארק סולמס ואוליבר טרנובל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, בפרק העוסק בזיכרון ופנטזיה.


🌸לסיום - לפי היהדות, תיקון המידות הוא תחום מרכזי העוסק בזיכוך תכונות הנפש והטבת רגשות האדם, במטרה לעשותו לאדם שלם וטוב יותר. כשמסתכלים מנקודת מבט של פסיכולוגיה התפתחותית להבנת נפש האדם, אנו רואים כי עולם הרגשות ותכונות האדם מתעצב באינטראקציה של בין תורשה (ביולוגיה וגנים) לסביבה (איכות וסוג הטיפול שקיבלנו בילדותנו כמו גם התרבות, המעמד הסוציו אקונומי בו גדלנו ועוד). היכולת שלנו להכיר, לבטא ולתת תוקף, משמעות ומקום לדפוסים, לתכונות ולרגשות עימם התעצבנו היא צעד ראשון בדרך שלנו להשלים את עצמנו (על התיוג של 'טוב' ו'רע' נדבר בפעם אחרת 😉). הקשר עם האחר, בפרט כשמדובר בטיפול בילדים, מאפשר לנו הזדמנויות משמעותיות לבחור בתיקון מתוך מקום של אחריות ומודעות, תנאי יסוד לתחושת סיפוק ומשמעות. לאט ובביטחון🌸.

0 views